באחרונה ניתן פסק דין, ראשון מסוגו, של בית הדין הגבוה לצדק (בג"ץ), המקבל עתירה כנגד החלטה של ביה"ד הארצי לעבודה, שהובאה לפתחו, בשאלה של היקף חיסיון פסיכולוג מטופל, במסגרת תביעה אזרחית שהגישה העותרת בביה"ד האזורי לעבודה נגד המעסיק, בטענה להטרדה מינית והתעמרות מצד מעסיקיה, אשר הסבו לה נזק נפשי. השאלה בה דן בג"ץ היתה, האם יש מקום לחייב את העותרת לחשוף את הרישומים של הפסיכולוגים שטיפלו בה, כדי שאלה יוצגו לפסיכיאטר מטעם המעסיק, לצורך בחינת קיומו של נזק נפשי, כנטען ע"י העותרת.

להלן עיקרי פסק הדין של בג"צ:

• עד כה ההלכה השלטת לפי הפסיקה הקיימת בבתי המשפט השונים בתביעות נזיקין, הייתה, כי ברגע שמוגשת תביעה, חל העיקרון "תבעת- נחשפת", היינו, עם הגשת תביעה בבית משפט, התובע למעשה ויתר מכללא על חסיונו ופרטיותו ביחס לכל חומר רפואי בעניינו, לרבות חומר הקשור לטיפולים נפשיים, זאת במיוחד כשיש טענה לגרימת נזק נפשי.
   
• השופט עמית קבע, בדעת רוב, כי העיקרון לפיו "תבעת- נחשפת" פוגע בזכויות התובעים ויכול לשמש כלי למניפולציות מצד הנתבעים, ולהרתעה מפני הגשת תביעות. על כן, יש לבחון כל מקרה לגופו ולאזן בין זכויות הצדדים. קרי, לא בכל מקרה יוסר החיסיון הרפואי של התובע/ת, המבקשים פיצוי במסגרת הליך משפטי.
   
• השופט עמית קבע בנוסף, כי יש לראות ברישומים שעורכים פסיכולוג (ועובד סוציאלי) "תרשומת אישית" שכלל אינה שייכת למטופל ולכן גם אין זכאות לנתבע לגביה.

הקן המנחה בפסק דין זה, הינו כלפי הערכאות המשפטיות הנמוכות הדנות בעניינים של הסרת חיסיון של פסיכולוג מטפל, ובא ללמד כיצד יש לאזן בין הזכות לפרטיות לבין זכות הנתבע להתגונן.

בית המשפט מבהיר, כי כל מקרה יבחן לגופו, בתביעות נזיקיות בכלל ובתביעות כתוצאה מהטרדה מינית, בפרט.

בהתאם לקביעת בג"צ בפסק דין זה, אנו למדים, כי הזכות לחיסיון ולפרטיות, במיוחד בנושא רגיש כמו טיפולים נפשיים, היא זכות עליונה, אשר אינה מוסרת אוטומטית מעצם הגשת תביעה, אלא יש למצוא את האיזון הנכון בין זכות חשובה זו לבין זכות הנתבע להתגונן.

לקריאת פסק הדין